קרן אור לנוער ב' ע"ר ואח' נ' יצחקי ואח'

החלטה

בפני בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה.

1.המשיבה (להלן:" "התובעת") הגישה כנגד המבקשים וכנגד בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") תביעה שעניינה השבת סך של 424,030 ₪ בגין זיכוי חשבונה של המבקשת 2, המתנהל אצל הבנק, בטעות. התובעת הינה עמותה אשר מטרתה תמיכה וסיוע במוסדות חינוך ותרבות ובפעילות חינוכית חברתית. במסגרת פעולותיה מעבירה התובעת תמיכה כספית לעמותות שונות בחשבון הבנק שלהם, באמצעות מערכת העברות תנועות בשידור בתקשורת, מרכז סליקה בנקאית. התמיכה מועברת לעמותות לאחר קבלת בקשה לתמיכה ובקרה קפדנית שעורכת התובעת. על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 5.9.12 ביקשה התובעת להעביר באמצעות מ.ס.ב סכום כסף לעמותת ק.מ.ח. קידום מקצועי חרדי, אך בשל טעות בוצעה ההעברה לחשבון הבנק של המבקשת 2, אשר המבקש 1 הינו מנהלה. משגילתה התובעת את הטעות, פנתה למבקשים בדרישה להשבת הכספים שהועברו בטעות, אך נתקלה בסירוב.

2.המבקשים עותרים לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, במידה ותידחה התביעה נגדם. המבקשים טוענים כי כתב התביעה לוקה בשורה של פגמיים יסודיים, שכן שווי התביעה נישום בחסר ואף שולמה אגרה בלתי מספקת. כך נטען, כי אין קשר בין הסכום הנתבע בסך של 424,030 ₪ לבין הסכום שהועבר ידי העמותה בסך של 442,030 ₪ וכי אף לא הוצגה אסמכתא המעידה אל קיומה של העמותה אשר אליה, לפי הנטען, היו אמורים להיות מועברים הכספים. כך גם נמנעה התובעת בזדון מלרשום את כתובתה בכתבי הטענות. המבקשים טוענים כי סיכויי התביעה קלושים מאוד, שכן הטעות הנטענת על ידי התובעת אינה נתמכת בראיה כלשהיא. כן טוענים המבקשים כי התובעת לא גילתה את מקורותיה הכספיים.

לטענת המבקשים יש להחיל על התובעת, בהיותה עמותה, את הוראת סעיף 353 לחוק החברות, התשנ"ט -1999 (להלן: "חוק החברות"). לחילופין, יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה אף לפי הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן התובעת לא המציאה את מענה ובכך גילתה לכאורה כוונה להכשיל את הנתבעים בגביית ההוצאות.

3.התובעת מתנגדת לבקשה. התובעת טוענת כי עילת התביעה יסודה בעשיית עושר ולא במשפט מצד המבקשים, אשר לא השיבו לתובעת את הכספים שהועברו אליהם בטעות.

עוד טוענת התובעת, כי הפעלת הסמכות לחייב תובע במתן ערובה תופעל אך במקרים חריגים וכי טרם נפסקה הלכה בשאלה האם יש להחיל על עמותה את הוראת סעיף 353א לחוק החברות.

התובעת מוסיפה וטוענת כי הוצגו בפני המבקשים אסמכתאות כי הזיכוי בסכום של 442,030 ₪ היה מיועד לעמותת ק.מ.ח. אשר לסכום התביעה, טוענת התובעת, כי מדובר בסיכול ספרות ברור לפיו נרשמה הספרה 2 במקום 4, והתובעת אף שילמה את הפרש האגרה בהתאם לסכום התביעה הנכון.

לעניין אי רישום כתובת התובעת בכתב התביעה, נטען, כי לכתבי בי-הדין בתיק צורף מסמך רשמי של התובעת בו מצויים פרטיה, לרבות כתובתה.

לבסוף טוענת התובעת, כי מצבה הכספי איתן והיקף פעולותיה הכספיות משתקף בתצהיר התומך בכתבי בי-הדין בתיק, אליו מצורפים מאזנים. כן צירפה התובעת לתגובתה העתק מהדוחות הכספיים הרלבנטיים שהוגשו לרשם העמותות.

4.בתשובה טוענים המבקשים כי תגובת התובעת אינה נתמכת בתצהיר ונשכך אין להתייחס לטענות העובדתיות שהועלו בתגובה. עוד טוענים המבקשים, כי יש משמעות לרישום כתובתה של המבקשת בכתבי הטענות ואין מקום להפנות לכתובת הרשומה במסמך אחר. כך גם לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה.

5.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי בית המשפט רשאי לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע.

הכלל הוא, כי ערובה להבטת הוצאות הנתבע תופקד בערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראו: ר"ע 2448/98 מיוחד נ' רוזן, פ"ד נג(3) 145,149), שכן אל מול הרצון למנוע תביעות סרק יש להקפיד גם על זכות הגישה לערכאות הקנויה לכל גם לתובעים חסרי אמצעים (ראו ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר בע"מ, פ"ד מז(3) 846, 850; א' גורן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט 750).

כך, ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו) קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הש' מלצר:

מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהווה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד – ראו: פרשת אויקל; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 (1997) (להלן: פרשת ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, פסקה 12 לפסק הדין (2003)) לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865  (2004) (להלן: פרשת איברהים)). שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 5). בית המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך. עיינו והשוו: פרשת אויקל; פרשת איברהים, שם, שם; דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות 99-31, 112-1 (תשס"ז).

שיקול משמעותי נוסף שהתווסף החל משנת 1992 לסוגיה נכבדה זו מתמקד בפגיעה-בכוח בזכות הקניין של התובע באמצעות האפשרות להטיל עליו ערובה להוצאות הנתבע. לגישתו של ד"ר שלמה לוין במחקריו, על בית המשפט, המיישם את העקרונות שהובאו לעיל, ליתן עתה גם משקל לזכות הקניין ככזו, לאחר שזו הוכרה כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עיינו: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית 30-27  (מהדורה שניה, 2008 – תשס"ח) (להלן: תורת הפרוצדורה האזרחית, 2008). כן ראו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 3). בהערת אגב אציין כי השפעה דומה של זכויות יסוד חוקתיות על הפרוצדורה האזרחית אנו מוצאים בשנים האחרונות גם באירופה בהתבסס על הוראות קונסטיטוציוניות שונות ועל האמנה האירופאית לזכויות האדם. זכות הגישה לערכאות קבועה שם בסעיף 6(1) לאמנה הנ"ל ומכוחה נקבע בערכאות אירופאיות שונות (לרבות בבריטניה) כי חיוב תובע מחוסר יכולת ליתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע עלול להגיע כדי הפרת זכות הגישה לערכאות.

6.במקרה זה, לא שוכנעתי כי מתקיימים שיקולים המצדיקים לחייב את התובעת בהפקדת ערובה. ראשית, לא ניתן לומר כי סיכויי ההליך נמוכים או קלושים, באופן המצדיק את חיוב התובעת בהפקדת ערובה. התובעת טוענת כי הכספים שהועברו לידי המבקשים הועברו בטעות מבלי שנתקיימו התנאים המצדיקים העברת הכספים, ומעיון בכתבי הטענות לא שוכנעתי כי סיכויי התביעה נמוכים באופן המצדיק פגיעה בזכות הגישה לערכאות של התובעת.

7.כך גם אין בעובדה שהתובעת ציינה בכתב תביעתה כי היא תובעת סכום של 424,030 ₪ במקום סכום של 442,030 ₪, כדי לחייב את התובעת בהפקדת ערובה. המדובר בטעות קולמוס הנובעת מסיכול ספרות והתובעת אף ביקשה לתקן את סכום התביעה ושילמה את יתרת האגרה לפי סכום התביעה הנכון.

8.גם הטענה כי התובעת לא ציינה בכתב תביעתה את כתובתה הרשומה אינה מצדיקה בנסיבות העניין חיוב התובעת בהפקדת ערובה. הרציונל העומד בבסיס הכלל כי יש לחייב את התובע אשר לא ציין את מענו בהפקדת ערובה הוא שיש בכך כדי להכשיל את הנתבע בגביית הוצאות. ואולם, מענה של התובעת צויין בנספחים לכתב בי-הדין שהוגשו בתיק, לרבות בנספחי הבקשה לעיקול זמני, אליה צורפה תעודת הרישום של התובעת ברשם העמותות, בה מופיעה כתובתה של התובעת. מכאן, שאין לייחס לתובעת כוונה להעלים את כתובתה הרשומה על מנת להכשיל את הנתבעים בגביית הוצאותיהם.

9.האם יש מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות? גם על שאלה זו יש להשיב בשלילה. גם אם אניח כי הוראת סעיף 353א לחורק החברות חלה על עמותה, שאלה שטרם נקבעה בה הלכה על ידי בית המשפט העליון, הרי שמדובר בחזקה הניתנת לסתירה. אחת הדרכים לסתירת החזרה הוא כאשר הוכיחה החברה כי מצבה הכלכלי מאפשר לה לשלם את הוצאות הנתבע (ראו: ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו)).